אני שומר את זה לאח''כ... 

רציתי לחלוק מחשבה שעלתה בי אתמול:

כשהייתי קטן, בכל פעם שהייתי מקבל שוקולד או ממתקים, בחגים / ימי הולדת / וכו', היה לי מנהג משונה "לשמור אותם לאח"כ". מה זה אומר?

לא רציתי לפתוח את זה מיד, מעין דחף משונה לשמור את זה לאיזה הזדמנות חגיגית כדי לאכול ולהתענג על המתוקים.

הדבר המצחיק זה שבכל פעם חיכיתי וחיכיתי ולא נגעתי בזה במשך כמה ימים, ואז כשרציתי לטעום חתיכה אחת, פתאום גיליתי שזה נגמר - מישהו כבר אכל את זה. ואני נשארתי כל-כך מתוסכל.

כמובן שלמדתי להיות קצת יותר זריז בעינייני ממתקים מאז. אבל למה אני מספר זאת?

אתמול שמעתי סיפור דומה ממישהי קרובה אליי, אבל לסיפור הזה לא היה סוף משעשע.

כשההורים של אותה מישהי היו מאורסים לקראת חתונתם, סבא שלה - האב של אימה, הראה להם בקבוק ויסקי או יין (לא זוכר) שהוא שמר במרתף במשך שנים. משהו ממש איכותי. הוא הבטיח הבטחה שהוא ייתן להם אותו מתנה ליום חתונתם, והם כולם יוכלו ליהנות ממנו.

באותה תקופה הוא חלה בסרטן ואושפז. ביום החתונה הוא עדיין היה בבית-חולים. יום למחרת החתונה ההורים שלה הגיעו לבקר אותו ולבשר לו שהם נישאו. באותו לילה הוא נפטר.

את הסיפור הזה שמעתי כדרך אגב כשישבנו עם משפחתה לארוחת צהריים. והם היו מבודחים על העובדה ש"עד היום לא ראינו את בקבוק השיכר שאבא שלך הבטיח לנו". לי באותו זמן הסיפור קצת צבט בלב... עדיין צובט.

זה גרם לי לחשוב: בקבוק יין הוא אמנם רק בקבוק יין, אבל כמה אנשים מוצאים את עצמם מייחלים לאיזה יום מובטח כדי ליהנות ממשהו שהם שמרו בצד? כמה חלומות או תענוגות אנשים דוחים בחייהם בייחול לאיזה זמן מיוחד שיגיעו אליו?

הרבה מאוד אנשים אומרים לעצמם "כשאני אצא לפנסיה בגיל __ אני אתחיל לעשות את כל מה שחלמתי עליו כל השנים". קראתי על מחקר מאוניברסיטה מפורסמת בארצות הברית (שכחתי את השם) שעשו על 100 אנשים בני אותו מחזור שלמדו שם לפני 45 שנה - רצו לבדוק איפה כל אחד נמצא בגיל 65. גילו שכ-30 מהם כבר מתים ועוד כ-60 חסרי אמצעים או עדיין עובדים כדי לחיות. 90% מאלו שמגיעים לגיל פנסיה או שלא יכולים או שאין להם ממה להגשים את מה שהם תיכננו במשך שנים!!  זה לא טרגי??

אז למה אנחנו מחכים?

למה אנחנו עושים את זה?